פסק-דין בתיק רע"א 4508/13

 א.       בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט הבכיר כהן) בע"א 8411-02-13 מיום 26.5.13, שעניינה בקשה לביטול החלטה שניתנה בעקבות פסק דין בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (השופט בולוס) בת"א 21872-04-11 ותא"מ 22186-09-11 מיום 6.12.12. הפרשה נוגעת לסכסוך באשר לחבות המשיבה כלפי המבקש, בו חלו גלגולים שונים בפסיקת בתי המשפט.

רקע

ב.        עניינה של הבקשה בשתי תובענות. המשיבה 1 (להלן ביצורית) התקשרה בחוזה עם המשיבה 3 (להלן הרשות המקומית) וביצעה בעבורה פעולות גביה מינהלתיות מתושבי הרשות המקומית. בין היתר נעשה הליך גביה כנגד המבקש. המבקש טען שבנה קיר תומך בשטח ציבורי, וסבר שיש לקזז את השקעתו כנגד חובותיו לרשות המקומית. הרשות המקומית הקפיאה את הליכי הגבייה נגדו, אך לא מסרה על כך הודעה לביצורית, וההליך בוצע חרף העובדה שחובו היה באותה עת בבירור. התביעה הראשונה מתוך השתים היא תביעה כספית בסך 50,000 ש"ח שהגישו המבקש והמשיב הפורמלי נביל עקב פעולות גביה שלא כדין שננקטו על ידי הרשות המקומית וביצורית; נביל אף טען שהותקף על ידי פקיד הגביה. התביעה השניה היא שטרית, שהגישה ביצורית. בית המשפט (פסק דין מיום 6.12.12 מפי השופט בולוס) קיבל את תביעת המבקש וחייב את הרשות המקומית וביצורית ביחד ולחוד לפצותו בסך 25,000 ש"ח. צוין, כי במישור היחסים שבין ביצורית לרשות המקומית יהיה נכון לחלק את האשם שוה בשוה, כך שכל אחת מהן תישא במחצית הפיצוי וההוצאות. כן נקבע, כי הן תשלמנה למבקש הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 8,000 ש"ח. ואולם, בית המשפט דחה את תביעתו של נביל, וחייבו בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 2,500 ש"ח. כן הורה בית המשפט על דחיית תביעתה של ביצורית וחייבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 2,500 ש"ח. ביצורית העבירה למבקש את מלוא הסכום (לרבות הוצאות משפט) שהוטל עליה ועל הרשות המקומית.

ג.        ערעור על פסק הדין שהוגש על ידי ביצורית, נדחה בעיקרו (פסק דין 9.4.13 מפי השופט הבכיר כהן). בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום. עם זאת קיבל בית המשפט את הטענה. כי יש להתערב בסכום הפיצויים שהוטל על ביצורית, שכן סבר שחלקה של ביצורית בנזק קטן מזה של הרשות המקומית; על כן הורה בית המשפט שהפיצוי יעמוד על 25,000 ש"ח. כפי שנקבע, אולם מתוך סכום זה יהא על ביצורית לשלם סך של 8,000 ש"ח בלבד, והיתרה תשולם על ידי הרשות המקומית. צוין, שככל שהחיוב של פסק הדין כבר בוצע, על המבקש להשיב לביצורית את הסכום שהועבר ביתר, ואת היתרה עליו לגבות מהרשות המקומית. בהליך זה לא הושתו הוצאות.

 ד.       בעקבות בקשה להבהרת פסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן (החלטה מיום 1.5.13):

 "(1) החיוב החל על חברת 'ביצורית' ועל הרשות המקומית, כפי שתוקן בפסק הדין שניתן בתאריך 9.4.2013, הוא חיוב הדדי, והוא חל על חברת 'ביצורית' והרשות המקומית ביחד ולחוד. הטעם לכך הוא ש'ביצורית' והרשות המקומית הן בגדר מעוולים במשותף. על כן, אם לפי פסק הדין המתוקן, חברת 'ביצורית' שילמה למבקשים אף את חלקה של הרשות המקומית, כי אז עליה לפנות לרשות המקומית ולגבות ממנה את ששילמה עבורה, ולא אל המבקשים.

(2) לעניין הוצאות המשפט שנקבעו בבית משפט קמא, כי אז בפסק הדין שניתן בערעור לא היה שינוי בהוצאות אלה, ועל כן הסכום שנקבע בבית משפט קמא חל על 'ביצורית' והרשות המקומית יחד ולחוד, ובחלוקה בינן לבין עצמן - בחלקים שוים".

ה.        ביצורית הגישה בקשה לביטול ההחלטה מיום 1.5.13. בית המשפט קבע (החלטה מיום 26.5.13) כי אכן לא היה מקום שהמבקש יגיש בקשה להבהרת פסק הדין, ומכאן שבקשת ביצורית לביטול ההחלטה בדין יסודה. ההחלטה מיום 1.5.13 בוטלה, והמבקשים חויבו בהוצאות הבקשה בסך 4,000 ש"ח. בקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה ביום 29.5.13: "שקלתי הבקשה ל'עיון נוסף' ולא מצאתי מקום לשנות החלטתי מיום 26.5.2013. אעיר, כי בסופו של דבר נגרמו הוצאות בשל בקשה שהוגשה מטעם המשיבים (המבקשים-א"ר), ואשר גרמה למתן החלטה שלאחר מכן בוטלה, ולאור זאת, הנני סבור שהיה מקום לחייב את המשיבים בתשלום ההוצאות שנגרמו".

הבקשה

ו.        בבקשה - מיום 24.6.13 - נטען, כי ביצורית והרשות המקומית הן בגדר מעוולים במשותף, והעובדה כי חלוקת האחריות בין ביצורית לרשות המקומית אינה בחלקים שוים, אין משמעה כי החיוב הוא נפרד. לחילופין נטען, כי ככל שבית המשפט המחוזי הותיר את פסק דינו בערעור על כנו, מתעוררת השאלה איזה סכום על המבקש להחזיר לביצורית. צוין, כי בית המשפט המחוזי לא דן בעניין ההוצאות שנפסקו בבית משפט השלום, וההחלטה מיום 1.5.13 הבהירה כי החיוב בהוצאות הוא ביחד ולחוד. אולם משהחלטה זו בוטלה, מתעוררת מחדש שאלת ההוצאות.

ז.        הערבון שהוטל הופקד ב-13.10.13, והתיק הועבר לטיפולי. ביום 30.10.13 ניתנה על ידי בבקשת רשות הערעור ההחלטה הבאה:

"הבקשה שלפניי אינה מעוררת שאלה בעלת אופי עקרוני החורגת מעניינם של הצדדים (בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123), שלגביה תישקל ככלל רשות ערעור בגלגול שלישי. ואולם, על פני הדברים נראה כי היא מעוררת שאלה של צדק לגבי המבקש, בלא שאטע מסמרות. המשיבה 1 מתבקשת להודיע עד יום 10.11.13 אם נכונה היא לשאת במלוא הפיצוי שנפסק בבית משפט השלום בפסק דינו מיום 6.12.12 בת"א 21872-04-11 ותא"מ 22186-09-11 ביחד ולחוד עם המשיבה 3, ולמחול על ההוצאות שנפסקו לה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.5.13 (ע"א 8411-02-13). ככל שאינה נכונה לעשות כן, תגיש תגובתה לבקשה לרשות ערעור...".

ח.       ביצורית הודיעה ביום 25.12.13, כי אינה נכונה לשאת במלוא הפיצוי שנפסק בבית משפט השלום ביחד ולחוד עם הרשות המקומית. בתשובה לבקשת רשות הערעור נטען, כי על בית המשפט לתת את הדעת לאינטרס הצדדים בדבר סופיות הדיון ולחשיבותה של הודאות המשפטית. נטען, כי לשון פסק הדין בערעור ברורה, ואינה יכולה להכיל את ההבהרה שבית המשפט התבקש ליתן על ידי המבקש. בית המשפט המחוזי, על אף שהיה ער לחיוב שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום-ביחד ולחוד, שינה בערעור את פסק הדין וקבע, כי החיוב הוא בחלקים נפרדים, וחלקה של ביצורית הוא 8,000 ש"ח. הוסבר, כי הטעם היחיד שבעטיו ביקש המבקש את הבהרת פסק הדין נובעת מהעובדה שהרשות המקומית חדלת פרעון, וכי אלמלא סירובה של הרשות המקומית לכבד את חיוביה לא היתה קמה הבקשה. עוד נאמר, כי מפסק הדין בערעור נלמד, שלסכום הפיצוי אין מתווספות הוצאות משפט. אשר לבקשה למחול על החיוב בהוצאות שנפסקו בהחלטה מ-26.5.13, צוין כי במסגרת פסק הדין בערעור לא חויב המבקש בהוצאות לטובת ביצורית חרף העובדה שערעורה התקבל.

ט.       נתבקשה עמדת המועצה המקומית ראמה (החלטה מ-29.12.13). היא הודיעה (6.1.14), כי היא מסכימה לעמדת המבקש.

 הכרעה

י.        רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן ככלל במשורה, כידוע, בעניינים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מגדרי המחלוקת שבין הצדדים הישירים לה עניין חניון חיפה הנזכר; רע"א 6418/93 בנק לאומי נ' כונס נכסים ומנהל של החברות, פ"ד מט(2) 685, 689) או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם עשיית צדק ומניעת עיוות דין. סבורני כי אף שבנדון דידן אין מדובר בשאלה עקרונית, קיימת הצדקה להתערבות מטעמי צדק לטובת היחיד מול הרשות והבאים מטעמה, וראו ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, תשס"ח-2008), 216; זאת הגם שעל פי רוב אף אם היה בית המשפט שאליו מוגשת בקשת רשות ערעור סבור אחרת מבית המשפט קמא, אין זו כשלעצמה עילת התערבות, לא כל שכן בגלגול שלישי (חניון חיפה, עמ' 128-127; תורת הפרוצדורה האזרחית, 213). ההחלטה דנא באה גם לשם הרמוניה בפסיקה בתיק עצמו, דבר שנשתבש בענייננו במידת-מה בגלל השתלשלות התיק כמתואר. החלטתי איפוא ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כערעור ולקבלK. כאמור בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי על ביצורית ועל הרשות המקומית לשלם למבקש 25,000 ש"ח ביחד ולחוד, כאשר במישור היחסים ביניהן תישא כל אחת במחצית הפיצוי. בית המשפט המחוזי לא שינה את חלוקת האחריות הפנימית בין ביצורית והרשות המקומית והפיצוי הנגזר מכך, ולא הסתייג מכך שמדובר במעוולים במשותף ובחיוב ביחד ולחוד. איני סבור שפסק דינו של בית המשפט המחוזי ראוי להתפרש כך ששינה ממהות החיוב, אלא אך כמי ששינה את סכום הפיצוי שעל כל אחת מן המשיבות שם לשאת "בשורה התחתונה" (וכלשונו "יש מקום להתערב בסכום הפיצויים שהוטל על המערערת לשלם"; הדגשה הוספה- א"ר). בנסיבות כאלה, המצב המשפטי הוא שהעוולה במשותף באה לידי ביטוי בין המעוולים, ובמקרה דנא, במישור היחסים שבין הרשות המקומית לביצורית, ולא כלפי הזוכה, קרי, לא במישור שבינן לבין המבקש. אין הצדקה לכך שהסיכון באי עמידתה של הרשות המקומית בחיוב שהוטל עליה מטעמי חדלות פירעון או מטעם אחר, יפול לפתחו של המבקש. חיוב "ביחד ולחוד" כשמו כן הוא, ובהעדר אחד המעוולים רובץ הוא על כתפי ה"שותף" לחיוב. נוכח האמור לא ראיתי כי נפל פגם בפניית המבקש להבהרה, הגם שזו התייחסה בחלקה לשאלת ההוצאות. ההחלטה מיום 1.5.13 תיוותר על כנה, כך שככל שביצורית העבירה למבקש אף את חלקה של הרשות המקומית, בידה לפנות לרשות המקומית כדי לגבות ממנה את ששילמה ביתר. נוכח האמור יבוטלו ההוצאות של 4,000 ש"ח שהוטלו בהחלטה מ-26.5.13. אוסיף: "הכל תלוי במזל, ואפילו ספר תורה שבהיכל" (זוהר, אדרא רבא - במדבר נשא קל"ד); תיק זה לא נתמזל מזלו בהקשר הדיוני, כפי שמעידה ההשתלשלות מעלה, וראוי היה לעשות לתיקון.

יא.         הערעור מתקבל איפוא כאמור. בנסיבות איני עושה צו להוצאות בבית משפט זה.

                    ניתן היום, ‏ו' בשבט התשע"ד (‏7.1.2014).